Image

מימיות

מימייה

Advertisements

אקדח (אודה לאלימות)

כשזה בפנים שלך

עם העיניים והשיניים, אתה כבר לא

אתה רק דלת שטרקו לך בתוך הגוף

אתה אגרוף שכרתו לו את היד

אתה בקבוק ששברו לך בתוך הפה

וזה ירוק

וזה  טעים

אתה מקלחת, בולע בועות סבון

שזוקעים לך בתוך הפה – תשתוק!

הפה נפתח

שואף

אתה סיגריה שנכבית על הלשון

אתה בועט בקיר כי אתה כיסא וזה לא כואב

הקיר צוחק וצועק לך “אתה פחדן”

קח!

אתה אקדח

היד לא רועדת

וכשזה בפנים שלך

אתה כבר לא

כי אתה רק ילד

יום אחד

יום אחד אולי אבין למה כל זה. כי עכשיו אני לא. אולי צריך הגיון בשביל להבין או תואר בפסיכולוגיה או אינטלגנציה רגשית. רצה מפה לשם כדי לנסות להבין. פותחת ספר על מחלות ומיתוסים רואה סרטון ביוטיוב ועדיין לא מבינה דברים מסוימים. אולי צריך משהו שיחזק את הנפש, כדי לשרוד. השאלה מה. מי שלא מראה שיש לו יכולת לשרוד מאשפזים אותו.

-אמא אני בסדר. מנסה להרגיע אותה כשבפנים עמוק מחלחלת החרדה.

–אני דואגת לך. היא מוסיפה

-הכל בסדר אמא. פשוט הלבד הזה…..

-יום אחד כשתתחזקי את תראי ששהכל יהיה אחרת.

בצהרים התהפכה נפשי. ולא ידעתי מנוח. לפעמים צריך משהו להאחז בו. חושבת על הימים בקיבוץ. משק חיי, שמים גבוהים שלא נגמרים, ציפור אחת שטה אי -שם, הר גבוה , בית ילדים ואמא אופה עוגת חמאה מתוקה ושמה על החלון כדי שתצטנן קצת. משם צועדות אל הבריכה מחזיקות ידים וקופצות פנימה. המים משפריצים לכל עבר וילדים צוחקים עד שכואבת הבטן. ולבסוף יוצאות מניחות את הגוף הרטוב על רצפת הגרנוליט החמה כדי להתייבש. עד שהעור נשרף וצריך לעבור לשבת בצל מתחת לשמשיה שעל הדשא. ריח תפוחי האדמה עולה באויר. עוד מאט נלך לאכול בחדר האוכל. מסביב הרים של אושר.

אני לא רוצה שתדאגי. אני אומרת לה. כדי להשכיח את העצב מאכילה את החיות בחצר. יש אנשים שאומרים שלא כדאי להאכיל אותם, בגלל שיש להם מחלות. איך אפשר שלא לתת לקיפוד משהו לאכול, או להשאיר לתן שבא בלילות צלוחית מים, כשהוא חומק אחר כך חרש מבין השיחים נבלע אל הלא נודע או לתת אוכל לשני החתולים שמחכים ליד הדלת כל בוקר בשעה 7 בדיוק. מייללים בצווחות אימה כאילו אין מחר. איך אפשר שלא?

היא רוצה שאהיה חזקה. כולם רוצים שאהיה חזקה. מה זה אומר להיות חזקה? האם לאנשים שבריריים יש סיכוי לשרוד? האם שבריריות זו המחלה? אולי זו מחלת שבר. חולשה, רפיון, שחור, רעד ברגלים. תחושת שכחה. כשהבוקר בא סיוטי הלילה נשכחים. אוכלת מנת דגנים שותה תה צמחים, קוראת ספר של ארי דה לוקה. הכתיבה שלו מרתקת אך גם דוחה. ילד נפוליטני שכל כך רוצה להיות איטלקי. מרגיש שהוא נחות מהם. אין לו שאיפות גדולות כמו לסיים בית הספר. הוא מסתפק בללכת לעבוד כבר בגיל 16. מצליח להסתגל לשינויים ולא בוכה על זה. גם אם ההורים שלו דוחפים אותו להשתפר בהישגיו הוא כבר השלים עם מצבו. חושבת עליו. אותו נער אלום שם שמשחק עם הבורמרנג, זורק וכל מה שחוזר הוא מקבל בלי פחד. לו היה לי בומרנג קסמים שכזה. לזרוק ולא לפחד.

היום יש ספרי הדרכה על איך לחיות את החיים יותר טוב ושם הם מדברים על זה שצריך לחשוב חיובי. אני מסכימה עם זה שעדיף לא לדכא את הסובבים אותנו להרים ראש ליישר מבט ולקבל את מה שבא בחסד ובענווה. אך יש דברים שמבעיטים ולא תמיד יודעים איך להתמודד איתם בגבורה. למשל אם פתאום מגיע נמר עם שיניים חותכות לנגוס בבשר האם עדיף לדמיין שזה לא באמת נמר אלא משהו חיובי יותר כמו חתול רחוב? אולי זה תרגיל טוב. מתי שהו אתרגל אותו. כרגע יותר חשוב לי ללכת לשוק לקנות קולפן תפוחי אדמה. כי הלהב של הקולפן שלי מסתובב כל הזמן ואי אפשר לקלף איתו כלום.

במקום לקרוא את אותו ספר הדרכה יוצאת לחצר מביטה אל העץ התמיר. הוא חזק למרות שהוא נשיר. שואלת את העץ החכם אם אפשר לקבל קצת חכמה עצית. בינתיים הנפש רצה לארץ ללא שם. כמו ג’ון ללא ארץ. אמנם השוואה למלך אינה ראויה אך נזכרתי בו בגלל שלמדנו עליו באוניברסיטה. בגלל שנולד אחרון לא היה רשאי לרשת את הממלכה. וכך נותר ללא ממלכה. אולי עדיף לכולנו להישאר ללא ארץ או מדינה אלא להיות נוודים. לנדוד ממקום למקום וכך לא להיפצע לא מאבנים ולא מאנשים. כאחת שיש לה נפש נוודית איני מרבה לנדוד. בעיקר יושבת בבית קצת כותבת קצת מנגנת קצת. היום השתתפתי בבמה הפתוחה בסטודיו. כל אחד עלה לבמה וביצע קטע קצר. שרתי שיר של ג’ון דאולנד- if my complaitns. פחדתי להשמיע את קולי. פחדתי שמא ישבר ורגלי ירעדו מידי ואפול. כשחזרתי הביתה שרתי אריה של באך, “אגנוס דאי” איפה אתה? אמרו שתושיע אותנו. ואנחנו מחכים. חיכיתי לו גם כנערה בבבית ספר בזמן שיעורי התנ”ך. המורה אמרה לנו לפתוח את ישיעהיו פרק נ”ג. אותו פרק אסור.

–סברינה? את יכולה לענות על השאלה? מדוע לדעתך הפרק אסור? שאלה המורה. לא ידעתי מה לענות. תהיתי אם זו שאלה מכשילה לגלות מה דעתי בעניין. הלא היא יודעת שאני חצי נוצריה.

השעה 22:44. עברו 30 שנה מאז שיעורי התנ”ך. עדיין אין לי תשובות. זה עתה חזרתי מבית אמא. אכלנו דג סלמון אורז וירקות. יש תחושה של בית בתוך הפה עכשיו. עוד מאט אלך לחלום. לא לפני שאקרא קצת פו הדוב כדי להרגיע את מחשבות האימה ששוב רודפות.

– את לא קרבן מסכן אומרת אריאלה. לפעמים נדמה לי שהיא מתעללת בי. אתמול היתה פה ואמרה שאת שמיכת הפוך אפשר להכניס למגירה שמתחת למיטה. אמרתי לה שאי אפשר להכניס את שמיכת הפוך למגירה שמתחת למיטה כי המגרה קטנה מידי. אך היא התעקשה. בסדר, אמרתי לה. פתחתי את המגירה ואז היא אמרה – באמת זה לא נכנס, צחקה והמשיכה הלאה. לא ידעתי מה לענות אז חזרתי לשבת במבטח.

אולי אכתוב ספר ילדים כדי לחשוב על משהו חיובי יותר. משהו כמו פו הדב. כל כך הרבה אנשים כתבו ספרי ילדים האם יהיה לי מה לחדש? הרי יש לי חצר מלאה בחיות גינה. ולכל אחת מהן יש סיפור. איך הקיפוד יוצא מבין גזע העץ מדדה חרש מעל האבנים הקטנות. עבורו זה מסע של חיים שלמים. איך שהעורבני מגיח מבין העצים כדי לקחת שקדים ולהביא לגוזלי העורבני. בלילות לפני השינה עומדת ליד החלון מוציאה את הראש החוצה מחכה לשמוע מה יספרו החיות הפעם.

לפמים אנשים אומרים לי שאני רגישה מידי. אבל אין לי מה לעשות עם זה. ככה נולדתי. האם זו מחלה להיות רגישה? אם כן אקח תרופות נגד רגישות ואחר כך אלך ואעמוד מול טנק ואראה לכל העולם שאני לא רגישה. אלא חזקה כמו כביש אספלט.יום אחד

עורבנים