January | 2013 | Thinking Outloud

Tags

היידגר, המוות, הר, מאמר, פילוסופיה, צלאן, שירה

טודנאוברג – שיר בהר המוות

רבות דובר וסופר על המפגש שהתקיים בין המשורר היהודי פאול צלאן לבין הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. השניים נפגשו לראשונה בשנת 1967 כאשר צלאן נסע לגרמניה להשתתף באירוע להקראת שירה, באוניברסיטת פרייבורג. פאול צלאן נולד בבוקובינה בשנת 1920, לבית בו דיברו גרמנית. כשפרצה המלחמה נלקחו הוריו למחנה עבודה בו מצאו השניים את מותם. צלאן עצמו שרד תשע עשרה חודשים במחנה עבודה בכפייה. לאחר המלחמה הסתובב ברחבי אירופה עד שהתיישב לבסוף בפאריז. כאשר הגיע לבקר בגרמניה כבר היה משורר ידוע ששמו הלך לפניו. היידגר, בנוסף להיותו אחד הפילוסופים החשובים של המאה ה-20, הצטרף בשנת 1933 למפלגה הנאצית, ואף מונה לאחר מכן להיות הרקטרור של אוניברסיטת פרייבורג. צלאן ידע על עברו של הפילוסוף, ולכן לא ברור מדוע נעתר להזמנה.

בעקבות המפגש, כתב צלאן את השיר טודנאוברג (הר המוות) שנושא את שם הכפר בו התגורר ההוגה, שנמצא ביער השחור. עד היום מנסים חוקרים לפענח את השיר האניגמטי שכתב המשורר. אמנם לא ידוע מדוע הסכים צלאן להיפגש עם הפילוסוף, אך אחת הסברות שעולות היא שקיווה לקבל מההוגה הסבר על מעשיו בזמן שלטון הרייך השלישי, ואף יותר מזה, להפר את שתיקתו רבת השנים בנוגע לרצח העם היהודי. במשך כל חייו בחר היידגר לשמור על שתיקה בנוגע לשואה, להוציא מקרה בודד בהרצאה שנתן בשנת 1949, ובה אמר:

“חקלאות היא עכשיו תעשיית מזון ממוכנת בעלת מהות זהה ליצירת גופות בתאי גזים ומחנות השמדה……”. [1]

כאמור, למחרת האירוע באוניברסיטה נסע צלאן לבקתה של היידגר בשוורצוואלד. אמנם לא ידוע על מה שוחחו השניים באותו ביקור, אך השיר טודנאוברג מהווה מאין מסמך תיעודי של אותו מפגש. ידוע שעם בואו של צלאן, הוא חתם בספר האורחים של היידגר, וכך רשם:

“לספר הבקתה, עם מבט אל כוכב הבאר, בתקווה למלה שתבוא אל הלב”. [2]

משפט זה מופיע אחר כך גם בשיר בגרסה מעט שונה. השיר טודנאוברג התפרסם לאחר מותו של צלאן ב-1970 בספר Lichtzwang.

טודנאוברג[3]

ארניקה, מרפא עין, שקוי

מן הבאר, ש

קובית –כוכב מעליה,

בַּ

בקתה

זו שבספר

-שם מי נרשמם בו

לפני שמי?-

זו השורה הכתובה

בספר על

תקוה, עוד היום,

למלת

איש הוגה

(שתבוא בלי

שהות)

בלב,

טורף של יער, לא כבוש

סחלב וסחלב, כל אחד לעצמו

משהו בוטה, אחר כך, תוך נסיעה,

ברור,

האיש המסיע אותנו,

השומע אף הוא,

שבילי-קורות, פסועים

למחצה, באדמת

הבתה,

לחות,

הרבה.

המשורר מגיע להר המוות, להר המחשבות של הפילוסוף הגרמני כדי לקבל ממנו מילה של התנצלות על העבר ועל השתיקה שלו ביחס לשואה. האם צלאן זוכה לשמוע את אותה מילה נכספת?

השיר נפתח בשני הפרחים ארניקה ומרפא עין, שהם צמחי מרפא. מרפא העין, שמשמש ברפואה עממית לריפוי בעיות ראיה, מרמז אולי על העירוון המחשבתי של היידגר בעיני המשורר. הוא מגיע לבקתה ושותה מהבאר של היידגר, בניסיון לדלות ממנה אולי את אותה מילה, מתוך תקווה שיש לו עדיין בלב. על הבאר (כמו שניתן לראות מהתצלום המצורף) מתנוסס כוכב מגולף מעץ. אותה “קובית-כוכב” כפי שרשום בשיר, היא אולי רמז לטלאי הצהוב.

משם ממשיך המשורר אל הבקתה, וחותם בספר האורחים של היידגר. הוא בודק בספר מי חתם לפניו, כשהוא מבחין כנראה בשמות של חברי מפלגה נאציים. השאלה שעולה היא איך יכול היה המשורר היהודי לחתום בספר שבו חתמו אנשים ששיתפו פעולה עם משטר הדמים של היטלר? כמו בספר כך גם בשיר, הוא כותב שיש לו תקווה לבואה של מילה שתבוא בלב. השאלה שעולה היא, ללב של מי מתכוון המשורר? האם לליבו של ההוגה או שלו עצמו?

אמנם צלאן לא היה יכול להכריח את היידגר להגיד מלים מסוימות, אך עולה עוד שאלה והיא, איזו מילה קיווה המשורר לשמוע? יש לציין שאם השיר מתחיל עם תקווה שבלב, תקווה שמקבלת משנה תוקף גם בפרחים המרפאים וגם במים שבבאר, הרי שכבר אחרי המילה “מהלב” חל שינוי באוירה של השיר.

משם יוצאים השניים לשוטט ביער שסמוך לבקתה. אך במקום יער פסטורלי, כותב צלאן את המילה טורְף, (Waldwasen בגרמנית), שזה סוג של אדמה בוצית[4]. משמעויות שונות ניתנו למילה הזו, ביניהם של פז’ארי Pajari)) שטוען שהמילה Waldwasen, היא מילה נרדפת למקום קבורה. [5] האם מתאר כאן צלאן נוף שואתי? ומה עוד, שצלאן יכול היה להשתמש במילה Waldwiesen (כרי דשא ביער) מילה שגורה יותר בשפה הגרמנית, כפי שמציין פייר ג’וריס במאמרו על השיר. [6] אך צלאן מכניס את המילה טורף, שהיא כאמור סוג של ביצה. כך השניים צועדים בתוך נוף שמעלה באוב זיכרונות אפלים מהעבר שלו. כבר בשלב הזה של השיר רואים שהשניים רחוקים אלף שנות אור זה מזה, כמו שני הסחלבים:

סחלב וסחלב

צלאן אף מדגיש את הניפרדות של השניים באמצעות וו החיבור בין שני הפרחים.

מיד לאחר המלים “כל אחד לעצמו” מופיע פסיק ומשם קופץ צלאן בזמן, אל הנסיעה במכונית. ידוע שאחרי שהשניים טיילו ביער, נאצלו לשוב על עקבותיהם, כשהם עושים דרכם חזרה לפרייבורג. באותה נסיעה מתרחש משהו בוטה בין שני השניים, כפי שמציין השיר. למרות שלא ברור למה הכוונה של המשורר, כאשר כותב:

משהו בוטה, אחר כך, תוך נסיעה,

ההשארות שעולות ביחס למילה בוטה הן שכאן שאל צלאן את היידגר על העבר שלו. למרות שלא ידוע בדיוק מה שאל ומה היידגר השיב ואם בכלל, יש להניח שלא קיבל את מה שקיווה לשמוע. בשלב הזה של השיר, מזכיר המשורר דמות שלישית, האיש שהסיע אותם בחזרה.

זה ששומע אף הוא,

שלא כמו בתרגום העברי, במקור האיש אינו רק שומע, אלא גם מקשיב. ואותו איש שמסיע אותם הוא גם עד לשיחה בין השניים. (הכוונה כנראה למר נוימן, שהיה אסיסטנט באוניברסיטת פרייבורג). הם נוסעים במכונית אך צלאן ממשיך לתאר את היער בו צעדו קודם לכן. הוא משתמש בצירוף מלים מפתיע,

שבילי קורות, פסועים למחצה

בגרמנית מופיעה המילה knuppel, מילה שמשמעותה היא גם מקל להקאת אסירים. השניים צועדים אם כך על שבילי קורות. כך שגם העצים ובדי העצים שנופלים בצידי הדרך, מקבלים בשיר משמעות קשה ואף אלימה. אזכור אולי לימיו האפלים של צלאן במחנה העבודה ברומניה.

בסוף השיר מופיעות שתי מלים בלבד:

לחות

הרבה.

זהו סוף מינימליסטי ועכור. יתכן והלחות מרמזת על גשם שהחל לרדת בשלב הזה.

אסכם ואומר שהשיר טודנאוברג הוא שיר עדות על מפגש היסטורי שהתקיים בין צלאן להיידגר, שיר שמבטא בעיקר אכזבה עמוקה מצידו של המשורר היהודי שהגיע לטודנאוברג על מנת לקבל מההוגה התייחסות לשואה ולשתיתקו על כך גם אחרי שהמלחמה הסתיימה. השיר שמתחיל בצמחי מרפא שמסמלים תקווה לריפוי ממשיך דרך שבילי היער המובילים לדרך ללא מוצא.

בנאום שנשא צלאן לרגל קבלת פרס ביכנר, אמר המשורר שכל השירים שלו למעשה יוצאים מתוך תאריך אחד, והוא ה- 20 בינואר. ב-20 לינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. כך שהתאריך הזה ותאריכים בכלל עבור צלאן מהווים עדות למשהו שהתרחש. הגיבור של צלאן בנאום ביכנר, ששמו לנץ, מסתובב בהרים והולך בהם לאיבוד. כמו השניים בשיר טודנאוברג שמגיעים לדרך ללא מוצא. כך ששיר-העדות, שנושא איתו זיכרונות, מחשבות, וחרדות, מביא את האחד לתובנות, לחשיפת הדברים כפי שהיו באמת כמו במחנות הריכוז, בעוד השני נותר במחוז מולדתו, ביער הפסטורלי השליו והבלתי נגוע, בעולם שכמו קפא על שמריו. מה שמצביע על חוסר היכולת של ההוגה להתעמת עם עברו ולהתייחס לקטסטרופה הגדולה שפקדה את יהדות אירופה. יש לציין שהשניים נפגשו עוד פעמיים. פעם אחת באותה שנה, ופעם נוספת ואחרונה בשנת 1970. חודש לאחר מכן התאבד המשורר פאול צלאן, כשקפץ לנהר הסיינה.