לא פעם עולה השאלה על מקומם של המשוררים בחברה
הנה עתה התפרסמה ידיעה בעיתון הארץ על חטיבה בצהל שאסרה על לוחם לקרוא את שיריו בתכנית רדיו, כדי שלא תפגע בתדמית הלוחמים, כך הטענה. זה מעלה את שאלה על מקומו של המשורר בחברה. הלא ידוע שאפלטון רצה לגרש את המשוררים מהמדינה האידיאלית מחשש שישחיתו את החברה. הלא, מה משוררים מבינים בענייני פוליטיקה חברה וטכנולוגיה. אם הומרוס כתב באליאדה על מרכבות, שואל אפלטון, האם אפשר להסיק מזה שידע להפעיל מרכבה?
עוד שאלה שעולה היא, מדוע היה לו צורך לגרש משוררים מהמדינה? בדיאלוג איון, הוא מסביר שהם משחיתים את החברה ברגש הטוטאלי שלהם ובהעדר היגיון. האם מזה אפשר להסיק שמשוררים לא יכולים להוביל צבא למלחמה? (לא שאני בעד מלחמות). בדיאלוג זה, אפלטון מתאר את המשורר כאחוז דיבוק ומסיק מזה שככזה אין לו את היכולת לחשוב בצורה הגיונית ואולי אף להחליט החלטות קריטיות. אך אם למשוררים אין ידע טכני האם הדבר אומר שאין להם יכולות מוסריות? סוקרטס אומר בדיאלוג שהאמן והמשורר מביאים לקהל הנאה, מעוררים את הרגשות, אך שאינם יכולים להיות אלו שיובילו את העם אף לא ברמה המוסרית. ואם זה נכון, מי כן יכול להוביל את העם מבחינה מוסרית?
ואי אפשר שלא להזכיר את הדייגר ששאל בשנת 1946 למה אנו זקוקים למשוררים? משפט מהשיר “לחם ויין” של המשורר הגרמני הלדרלין. השיר מדבר על שקיעת האלים. ועל כך שהאנושות הגיעה לזמנים חשוכים ושאין להם את האלים שיצילו אותם. וכל מה שנותר הוא לרדת לשאול. הלדרלין שואל בשיר מי הם אותם אנשים שיכולים לרדת למעמקי החשכה? והתשובה שלו היא המשוררים, שצועדים בעקבות אל היין אחר העקבות שהשאירו האלים.
