ההר
הייתי ילדה כשהגענו לקיבוץ עמיעד. זה היה בראשית שנות ה-70. עוד כשגרנו בקנדה שמעה אמי על קיבוצים בישראל, על העבודה שעושים החלוצים בארץ, סוללים כבישים בונים חומות ומגדלים וקוטפים תפוזים בפרדסים, והחליטה לעשות עליה.
עמיעד שוכן כעשרים ק”מ מימת הכנרת למרגלות הרים. לקח כמה שנים עד שהתרגלנו לחום וליובש המדברי שלפעמים נדבק לפנים כמו מסכה חמה. אך זה היה גן העדן הפרטי שלנו. ציפורים שרו שם כל היום, והעצים גדלו פרא.
באחד מימי הסתיו, ביקשתי מאמא שנצא לטייל מחוץ לקיבוץ. למרות שהיה צריך להשיג אישור מהמטפלת לצאת מבית הילדים, הסכימה אמי לבקשתי וכך יצאנו לנו שתינו באותו יום סתוי, ושמנו פעמנו אל ההרים הגבוהים. צעדנו שתינו במגפי הפלסטיק לעבר כביש המערכת, חומקות מעיני המטפלת שישבה באותה העת בבית הילדים. עקפנו את חדר האוכל ואת הרפת ופלשנו החוצה חופשיות כמו זוג ציפורים. רק כשחצינו את היער עד בואך ההר, התמלא ליבי אושר גדול. פה ושם בצבצו פקעות של רקפות, מבשרות על החורף המתקרב.
-אמא בואי, קראתי לעברה בעודי מדלגת בין הסלעים.
-עוד רגע בובה, תני לאמא לנוח קצת, עבדתי כל היום בחדר האוכל.
-לא כיף לעבוד בחדר האוכל? שאלתי.
-לא. הייתי רוצה ללמד פנסתר, אבל אין פסנתר בקיבוץ.
לבסוף ניערה רגליה מביטה בי דרך משקפי הראיה הכחולים שלה. המשכנו לצעוד בין הסלעים הלבנים, מטפסות מעלה מעלה אל פסגת ההר. דרך ארוכה עשתה מקנדה ועד ארץ ישראל הקטנה כדי לבנות חיים חדשים. והנה היינו שתינו בארץ האבות, רחוקות מכל אב, צועדות תחת שמי הסתיו הצלולים והקדושים, מטפסות בין סלעים ופרחים סגולים שאז עוד לא ידעתי את שמם. המשכתי לדלג ולקפץ.
-תיזהרי ילדה. צעקה לעברי.
-איזה כיף -איזה כיף, המשכתי לצהול..
טיפסנו וטיפסנו וחשבתי שנגיע לקצה ההר, ושמשם נוכל לראות את הים או את קנדה או לפחות את תל אביב. אך כשהגענו למעלה, גיליתי לאכזבתי שיש שם רק עוד הר ומעברו עוד ועוד הרים עד אין קץ.
-בואי נשב קצת לנוח, אמרה מתיישבת על סלע לבן. – את צריכה לחזור לבית הילדים, את לא רוצה שהמטפלת תכעס, נכון?
-אבל אני לא רוצה לחזור, בכיתי, רוצה לעלות גם להר השני.
-זה אותו הדבר, אמרה אמא, פשוט עוד הר. בפעם אחרת.
התיישבתי על האדמה הלחה, מעל עשבים ירוקים, והתעקשתי להישאר. בסמוך לרגלי חלפה מושית השבע צועדת לאיטה בין השיחים. פרפר לבן חלף לידנו עף כמו עלה טועה בשמש החמימה. מרחוק היה אפשר לשמוע קולות בלתי מזוהים.
-כבר מאוחר, אמרה אמא שוב, בואי נחזור.
-רגע, עוד קצת….
הקולות הלכו והתקרבו והפכו לזעקות רמות שבאו ונעלמו באו ונעלמו. הבטתי אל הצדדים מחפשת מה מקור הקול, אך לא ראיתי דבר. למרות ימי הסתיו יקדה השמש מעל. אגלי זיעה זלגו מערפי.
-מה זה? שאלה אמא בדאגה.
הרמתי את הראש כשלפתע ראיתי להקה של נשרים חגה מעלינו בסיבובים מחתרתיים. היו שם כעשרה נשרים גדולים, שסגרו עלינו מלמעלה בכנפיים שחורות פרוסות ככנפי מטוסים.
אמא תפסה את ידי ומשכה אותי בכוח. – רוצי מהר למטה.
התחלתי לרוץ במורד ההר דרך שיחי הקוצים וענפי אלת המסטיק. הנשרים המשיכו לרדוף אחרינו במורד ההר התלול. פחדתי שמא יתפסו את שערותיי וירימו אותי למעלה אל ההרים הרחוקים. לא הצלחתי לנשום וחששתי פן אפול בזמן הריצה המבוהלת. אך דילגתי כמו ארנבת בין הסלעים.
-אמא, אמא, צעקתי.
לרגע הפניתי מבטי לאחור כמעט ומועדת מעל סלע גדול. אמא צעדה מאחורי בזריזות. ברגע האחרון דילגתי מעל הסלע כמו בלרינה בלי כנפיים ממשיכה לרוץ עוד ועד. לבסוף הגענו בחזרה ליער העבות ולרגע הסתתרנו מתחת לאחד מעצי האורן המחטניים. נשענתי על גזע העץ המחוספס, מתנשפת ומתנשמת מחכה לאמא שתגיע גם. לבסוף הגיעה מתנפשת גם היא בקול רם וחנוק כמו אין מחר, מכופפת את מתניה כלפי מטה שואפת אויר לראותיה. רצתי אליה.
–אמא את בסדר?
היא התחילה לצחוק, וזה הצחיק אותי אז צחקתי גם.
–כמו ילדות אנחנו. אמרה בהתנשפות.
-אבל למה הם תקפו אותנו? שאלתי ברצינות.
-כנראה שהיה שם קן הנשרים. היה לנו מזל. מי יודע מה היו עושים לנו.
-מנקרים לנו את העיניים. הוספתי.
היא הביטה בי במבט רציני ותפסה את ידי ומשכה אותי בכוח בחזרה. נכנסו פנימה לקיבוץ, ולרגע הבטתי אחורנית לבדוק אם הנשרים עדיין רודפים אחרינו אבל הם כבר נעלמו באופק. אמא ליוותה אותי אל בית הילדים, נתנתה לי נשיקה וחיבוק גדול, ואמרה, נתראה אחרי ההשקמה.
