בקיץ שנת 2011, נזרקתי לשום המקום שלי. כאדם גולה בארצו שוטטתי ברחובות מחפשת מזור, ישועה. תהיתי בעת שיטוטי אם אפשר למחוק זיכרונות כדי שלא ירדפו כמו רוחות אחרי. באחד מימי שיטוטי הגעתי לחנות של איל במסדה.
-אהלן, אמר בטון רגוע.
שאלתי אם יש לו ספר שירים של פאול צלאן. זכרתי שצלאן, הסתובב כגולה נטוש אחרי המלחמה, משורר ללא ארץ. ורציתי מאד לקרוא משיריו. איל אמר שיחפש במחשב לראות אם יש לו בחנות את הספר, אך לאחר זמן התנצל ואמר שחסר.
-חבל, אמרתי.
-את תבואי לפסטיבל יערות מנשה? שאל מבלי להביט בי. הוא המשיך לשחק משחק מלחמה במחשב, כשברקע בקעו השאגות של הלוחמים החייתיים. התיישבתי על כיסא שחור ליד המדפים.
-אני לא מרבה לצאת מחיפה.
-מה זאת אומרת? גם לחתונות והלוויות את לא נוסעת?
לרגע הצצתי למעלה. מדפי הספרים התנשאו אלי על עד לתקרה. – לא, גם לא לחתונות והלוויות.
הוא הרים ספר והביט בי.
–זו סוג של סטיה. הוסיף בחיוך. הטלפון בחנות צלצל.
–לאן לשלוח את הספר? שאל איל. –לאילת? אין בעיה. –מחר זה יוצא.
הוא סיפר שהוא מתכנן נסיעה להודו. – אולי תסעי להודו? שאל.
-לא חושבת, וגם יש לי כמה דברים לעשות הקיץ.
-כמו מה?
-להתגרש.
-לא ידעתי שאת נשואה.
לרגע גם אני שכחתי. או יותר נכון רציתי לשכוח שבקרוב הכל יגמר. הוא אמר שבערב מגיעים אליו כמה חברים ושאני מומזנת לקפוץ אליו ושבינתיים יחפש בבית את הספר של צלאן. יצאתי מהחנות והמשכתי לשוטט לבדי.
כעבור כמה שעות הגעתי לביתו של איל. הסלון היה עמוס בעיתונים, ספרים, טלויזיה, שני רמקולים גודלים, פוסטרים ציבעוניים על הקירות. בחוץ על המרפסת, אפשר היה לשמוע אנשים מדברים.
–חכי כאן, אחפש לך את הספר.
עמדתי בסלון. חתול אפור שתום עין התפרץ פנימה מהמפרסת. ליטפתי את גבו הפרוותי.
-זה סטיוי, אמר כשהוא מגיש לי את הספר. –מה מיוחד בספר הזה? שאל.
-הוא היה ניצול שואה.
-עכשיו אני מבין…תהני. הוסיף. לרגע עמד מולי, מביט בי.
לפני שהלכתי, שאל שוב מדוע אני לא נוסעת מחוץ לעיר. לא ידעתי מה להשיב.
-ונניח, שאני לקוח אותך לתל אביב, כשאת ישנה כל הדרך, ומתעוררת פתאום כשאת כבר בתל אביב, איך היית מרגישה?
צחקתי קלות במבוכה. לא ידעתי מה לענות. לנסוע לתל אביב היה נראה כמשהו מתיש ולא מעניין. נפרדתי מאיל ועשיתי דרכי חזרה הביתה.
כשהגעתי הביתה הנחתי את הספר על המדף. למרות שהייתי צריכה לארוז גם אותו. אמנם לא הייתי מופתעת כשהחלטנו להתגרש, אבל עבר רק חודש והיו לי הרבה דברים לעשות. לארוז את החפצים, לחפש דירה, לרוץ לרבנות. היו לי כעשרים ארגזים, מלאים בספרים ובגדים בעיקר והיתה לי גם את החתולה מוזה. כשבועיים אחרי שעברתי לדירה החדשה, התגרשנו. נפגשנו ברבנות בשעה 9 בבוקר ברחוב יל”ג.
-מה נשמע? שאל גרשון בקול אטום כשראה אותי.
ניסיתי להיראות חזקה ואדישה. חייכתי כשאני מתיישבת על הספסל לידו. ידעתי שאחרי היום הזה לא נתראה עוד.
– תגידי שגם את מסכימה לגירושין. גער בי בפנים חתומים.
-אתה לא צריך לדאוג, לא אקלקל לך את התכניות. האם זה יקח הרבה זמן אתה חושב?
-לא יודע. ענה בעצבנות.
לבסוף קראו לנו פנימה לחדר הדיונים. עמדנו מול שלשה דיינים לבושים בשחור, כשהם על במה מוגבהת מולינו.
-מה שמך? שאל האיש בחליפה השחורה
-גרשון. השיב.
-יש לך עוד שם?
-יגאל. מלמל בשקט.
-אתה משתמש בשם יגאל? שאל
-לא, ענה גרשון.
-והאבא, כהן או לוי? שאל
-כהן. השיב גרשון
-איך אתה יודע? שאל הדיין מרים מבטו.
-ראיתי שתי ידיים מוטבעות על הקבר. השיב.
-והקבר, איפה נמצא? שאל הדיין ביובש. .
-נדמה לי שזה בכפר סמיר. השיב בנימה מקוטעת.
-וזה נמצא בחלק הישן או החדש? שאל עוד
-הישן.
-ואת? האבא כהן או לוי? שאל מבלי להביט בי.
-אבא שלי לא יהודי בכלל. השבתי
-טוב שאת אומרת. אמר. ורשם משהו על דף.
-עכשיו תחזיק את דף הגט בין הידים ותחזור אחרי: – היא עכשיו מגורשת ומותרת לכל. גרשון עמד אוחז בדף מדקלם את המלים שעכשיו אני מותרת לכל. מותרת מופקרת ומגורשת על ידי גרשון.
-עכשיו תשליך את הנייר על הידיים שלה, אמר הדיין.
גרשון הניח את הדף בין ידי.
-תסגרי את הידיים על הנייר ותצעדי לצד השני של החדר. אמר הדיין. עכשיו שימי את הנייר מתחת לבית השכי ותחזרי בחזרה. צעדתי בחזרה לשולחן.
בתום הטקס קיבלנו את תעודת גירושין. יצאנו מהאולם וירדנו לכביש.
-שיהיה לך בהצלחה, אמר גרשון לפני שהלך. ראיתי אותו צועד אל עבר המכונית נכנס פנימה נוסע מבלי להביט לאחור.
עמדתי על המדרכה וחיכיתי. לא ידעתי לאן ללכת. היה חם ופי היה יבש. רציתי לשתות. לבסוף חזרתי לדירה. נכנסתי פנימה והתיישבתי על הכורסה, הרהיט היחיד בדירה. חשבתי לפרוק את הארגזים. אך לא היה לי כוח. תמיד יש מחר. המשכתי לשבת באפלולית, כשעיניי עצומות מחכה שמישהו יצלצל או ישאל. אך הטלפון נדם.
ברקע שמעתי את קולות הציפורים שרות שירת בוקר מאושרת. אני חושבת שאם היה לי אומץ הייתי חובטת בקיר. צועקת אפילו. אבל שתקתי.
לבסוף התרוממתי על רגלי ופתחתי ארגז אחד. לא ידעתי מה היה בתוכו כי לא רשמתי עליו כלום. היתה שם ערמת ספרים. והראשון שהציץ לעברי היה הספר “סורג שפה” של פאול צלאן שנתן לי איל. דפדפתי בין השירים, חלקם ארוכים חלקם קצרצרים. ארבע שורות על דף שלם. חזרתי לשיר השלישי, “פוגת המוות”.
“חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב
שותים צהרים ובוקר שותים עם לילה
שותים ושותים”.
כך מתחיל השיר. הנחתי את הספר בצד, ונרדמתי על הכורסה.
