משאיות ויונים בחיפה

משאיות1

Advertisements

עצמאות

חולמת להיות עצמאית יותר. שיבוא היום בו לא אזדקק לליווי של עובדת סוציאלית ושו”ת. היא עוזרת, קשובה, אפכתית. אך המרחק ביני לחברה הולך וגודל. לא זוכרת מתי נידו אותי. זה היה מזמן. עוד מימי הקיבוץ. בימים בהם כל הזמן שוטטי בשדות, ביערות בין שבילים.  כי ידעתי שהילדים האחרים לא מבינים. אפילו צוחקים קצת. ובאותם שוטטויות, כאשר עייפו הרגלים, התיישבתי על סלע לבן מחכה  שיעלה הירח. להעביר את הזמן. ושם הקשבתי לינשוף, הוא אמר דברים. חבל שלא הבנתי. אולי ניסה להסביר מדוע הדברים הגיעו לכך. ילדה בת 7 מוברחת.

וביערות, הייתי בונה לפעמים  פסלים מזרדי  עצים, זרדים שנפלו על הארץ. אוספת כל מיני פירות אדומים שלא ידעתי את שמם . ואחר כך, כשהייתי חוזרת לבית הילדים עם פסל קטן בין הידיים, הייתי מתקבלת בנזיפות בעיקר. למה ואיך זה שאת לא ואיך זה שאחרים כן. לא יודעת. עניתי תמיד. ולמחרת,  כמו שעון שוויצרי היו שולחים אותי לדבר עם פסיכיאטר. והוא, כהגרלו ישב בחדר האפלולי, זה שליד הספריה. הרבה עצי אורן הצלו על הבניין העתיק. כמו להסתיר משהו. אני אוהבת את כל העצים בעולם , אבל עצי אורן זה כבר משהו אחר. אולי כי הם דליקים יותר מעצים אחרים. אולי בגלל תולעי השיירה כפי שמכנים אותן שנחות בקרבם. מתחת לאותם עצי אורן,  מתחת לגג האדום, מתחת לעיניו של הפסיכיאטר הממושקף, ישבתי בוהה בקיר. לא הבנתי מה הוא רוצה. מה להגיד לו? למה אני לא יודעת להכין עוגות. היה שואל.  ממתי ילדה בת 7 צריכה לדעת להכין עוגות? חשבתי. -מה את רוצה לעשות? שאל. שרבבתי כתפיים. הרמתי קופסת גפרורים שעל השולחן משחקת בהם. תניחי אמר. מה את רוצה לעשות? את לא צריכה כל הזמן רק לצייר ולהסתובב  בבגדים עם חורים. אמר. מה את רוצה? המשיך.  -אולי לשרוף משהו? שאלתי. הוא הרים גבות. לשרוף משהו? אהה, הנה זה יוצא, הנה השד הזה שאת מסתירה יוצא. ובכן, האבחנה שלי היא, שאת מרותקת לבית הילדים, אסור לך לצאת לשוטט יותר ואת צריכה ללמוד להכין עוגות. את מבינה? אמר כשהוא דופק לי פתאום על הראש. איך אמרת שהילדים האחרים קוראים לך? ראש בלטה?

רציתי לבכות. לברוח. הרגליים רעדו. אך נותרתי לשבת מולו שותקת.  ומאז, יש לידי תמיד איזה שהו סוג של “מטפל”. כל מיני יודעי דבר שלמדו באוניברסיטה דבר אחד או שניים או יותר על הנפש. יתכן שעדיף להיות מוקפת בכל מיני מטפלים מאשר להיות מושלכת לאיזה מוסד שאיש לא שמע עליו –בו יש אנשים עם חלוקים לבנים שתוקעים כדורים לפה.  אז במקום להיות זרוקה שם אני פה בדירה הקטנה שלי. פה לפחות יש לי חורשה פרטית בחוץ, עם חזירי בר וקיפודים, חתולה בגודל של נמר והמון צפורים. אז אולי אף פעם לא אהיה פרופסורית, עיתונאית, או רוקלת,  אלא רק אדם פשוט עם כל מיני חלומות. בידיעה שמותר לשוטט בחוץ מבלי שאיש עם חלוק ירדוף אחרי ויגיד “כנסי פנימה מהר, אחרת”.

יושבת בדירה הקטנה, על 35 המטר שלה, וכותבת שירים לפעמים. שירי בעטה מפני אותם אנשים עם חלוקים. שירי חרדה שלעולם לא נוטשת אותי, חרדה שבעטייה עלי כל רגע לספור משהו כדי להרגע. לספור מדרגות, דפים, בנינים, צפורים, ואיך שהו לנסות לשמור על שפיות, כדי שלא יבואו ויקחו אותי סופית לאיזה מוסד ללא שם, או משהו אחר .

אלון

חטאים מאוחרים

מאחר וחטאתי

זה היום הנכון לבלוע כדור מעופרת

הכוס מחכה ליד הכיור

אחר כך

אתכסה בשמיכה

אחר כך אחכה לשחר שיכני במוט הקסמים

כי שיקרתי, הפרתי נדר

דיברתי עם רוחות שאמרו

לשכב על המיטה, לספור עצמי לדעת

אין סליחה לאי שפיות

אין סליחות לאי ציות

מחר אשוט עם השוטים

אך לפני שאצעד אל תוך המים

אפשוט את כסותי

אומר

סליחה

דרכון לירח

כָּאן זֶה לֹא גיהנום

כִּי בגיהנום אֵין צפורים

עַד אֶמֶשׁ עוֹד הָּיוּ

אַךְ מִּישֶׁהוּ הִּצִּית גַפְרוּר

וְעַכְשָּׁו הָּעֵצִּים עְרמִֹּים

הַנֶפֶשׁ פרוצה

מוטחת אֶל קִּיר

מִּישֶׁהוּ רָּשַׁם עָּלֶיהָּ בְגִּיר

ש”אפלטון צָּדַק”

וכי צָּרִּיךְ לְהָּעִּיף אֶת הַמְשׁוֹרְרִּים מֵהָּעִּיר

לשגר לִּפְלָּנֵטָּה אַחֶרֶת

כִּי חקֹ זֶה חקֹ, וְעַל מְשׁוֹרְרִּים לִּשְׁתקֹ

מִּי שֶׁמְנַסֶה לִּמְחקֹ – דִּינוֹ שֶׁיֻּפְגַז לְיָּרֵחַ

אַךְ הַפְ לֵ א וָּ פֶלֶא שֶׁמִּשְנָּתוֹ שֶׁל הַהוֹגָּה

הִּגִּיעָּה עַד פתחם שֶׁל הַבַנָּאִּים

שֶׁחוֹפְרִּים בוֹרוֹת וְכוֹרְתִּים יעָּרוֹת!

וְצִּפּוֹר לְלֹא אֶרֶץ חַיֶבֶת לְהַגֵר

לְעִּיר אַחֶרֶת, לְעִּיר הַמְשׁוֹרְרִּים

וּלִּשְׁכרֹ שָּׁם דִּירָּה בַעֲלוּת שְׁנֵי גְרַם מִּלִּים

אוֹמְרִּים שֶׁיֵשׁ עֶ צִּים עַל הַיָּרֵחַ ,

מָּחָּר אוֹצִּיא לְשָּׁ ם דַרְכוֹן, עִּם חוֹתֶמֶ ת שֶׁל אפל